פתיחת תפריט הנגישות  

מונופול הקניון? תם עידן הרחוב?

עופר שחטר – מנכ"ל פרו-מול ניהול קניונים בע"מ

 שווי הקניונים קפץ פלאים. קניונים כמו הקריון רמת אביב, קניון הזהב ועוד, נסחרים בבורסה או נמכרים במחירים העולים על מיליארד ₪. בנוסף, מעיתוני הימים האחרונים עולה כי דמי השכירות של שטחי המסחר בקניונים עלו ב-25% בממוצע ואילו הכנסותיהן של הרשתות עלו רק בכ- 5-10% בלבד.
(דה-מרקר, 1.8.08) מהמאמר עולה כי שוכרים רבים נשארים בקניונים משום שאין להם אלטרנטיווה אחרת, כי הרחוב אמנם זול ברוב המקרים, אך אין בו שטחים מספיק גדולים.
מכאן נשאלת השאלה: האם יש תקווה לשיקומו של הרחוב? האם הקניון תפס בלעדיות על כיסו של הקהל או שיש סיכוי לחזרת עידן הקניונים.

האם באמת זה בא אחד על חשבון השני? ואולי יש מקום גם לרחובות וגם לקניונים?
שהרי כוחות השוק חזקים יותר מכל המומחים, ובסופו של דבר הקונים מצביעים ברגליים. עובדה שיש רחובות טובים וקניונים רעים, ורחובות חלשים וקניונים מצטיינים. ויש גם חנויות מדהימות, שאינן לא בקניון ולא ברחוב דיזנגוף. על-כן נמצא חנות קום איל פו בנמל תל אביב ו בוטיק מעצבים בשוק מחנה יהודה.

מי שירים את עיניו וייצא מהביצה הקטנה של הדר בחיפה וינסה להסתכל על רודאו דרייב בלוס אנג'לס, רחוב קנאל בניו יורק, או רחוב יקטרינסקייה באודסה, יוכל למצוא תשובות - עידן הרחוב עדיין קיים. רק שהוא משלב את הרחוב והקניון: קונספט חדש שנשען על הצלחת מקומות כמו רודיאו דרייב בבוורלי הילס, סאוט' ביץ' במיאמי, או סנטה ברברה מול , ניתן למצוא במתחמי רחוב כגון "קניון הגבעה" בגבעת שמואל שנפתח לאחרונה, פרוייקט ממילא בירושלים, חאן ראש פינה שייפתח בקרוב וקניון רמות בצפון ירושלים שבנייתו החלה בימים אלו . אלו הם קניונים פתוחים אשר מחליפים את הרחוב ה מרכזי, ובזכות ה"דיקטטורה השיווקית" המוקנית בזכות הבעלות של יזם בודד והניהול המקצועי של חברת הניהול.
המוצא לחידוש השיווקי והאדריכלי עולה מהגדרת הצורך. המסחר, או הקנייה מצידו של הקונה, עונה על צורך מסוים. ולכן, כשאנחנו מחפשים חלב, אנחנו רוצים לקנות ליד הבית, גם אם בפיצוציה מחירו קצת יותר גבוה – כי הצורך הוא בסיסי. ואם אנחנו מחפשים בגד של מעצבת ידועה, נדע ללכת לצד השני של העיר כדי לקנות אותו, כי הצורך הוא פסיכולוגי.

למעשה החנות, הקניון, והרחוב הראשי הינם Destination, שעונה על הצורך הרגעי שלנו. אבל, ככל שהזמן הפנוי שלנו פוחת וכמות המכוניות עולה, אנחנו מוכנים לשלם יותר ולשמור על הזמן הפנוי, כלומר לקנות ליד הבית.
כך נוצר הרחוב הראשי האלטרנטיבי, שמשרת את השכונה שמסביבו, אך גם, בדומה לרחוב הראשי ההסטורי, מושך קהל מרדיוס רחב יותר, בזכות מגוון החנויות. מגוון שכולל את הצורך הבסיסי וגם את הצורך הפסיכולוגי. ולכן, בקניון העירוני החדש, רחוב הקניות המודרני, נמצא רשתות של קניון (פוקס וקסטרו), רשתות של מרכזי קניות פתוחים מחוץ לעיר (אופיס דפו ואייס) ורשתות של רחוב (קום איל פו ורעומה).

הזמן הפנוי ההולך ומתקצר, הוא גם הסיבה העיקרית בעיני לכך שאי אפשר להתעלם יותר מפריחתם של המרכזים המסחריים השכונתיים, אלו שאנחנו זוכרים מימי ילדותנו. תמהיל העסקים אולי השתנה, אבל המרכז ליד הבית חוזר למרכז הבמה, ובגדול. כך לדוגמה חברת גזית גלוב, החלה להתמקד במרכזי קניות שכונתיים, כגון מיקדו בשכונת תל ברוך בצפון תל אביב, או המרכז שיוקם בשכונה החדשה שנבנית מסביב למגדלי יו.

שוק עסקאות הנדל"ן בשנה האחרונה (שלפני המשבר) העיד על המגמה - המרכזים המסחריים הקטנים ברמת אביב ג' וברחוב ברודצקי ברמת אביב נמכרו (לקבוצת אהובי), מחצית מהמרכז בשכונה החדשה בגדרה (לדלק נדלן), SIG קנו את מרכז האופרה בשכונה י"א בבאר שבע, המרכז בשכונת ורדיה בחיפה נמכר, חברת מגדל קנתה את מרכז ויצמן ועוד. כל המרכזים האלו נמכרו במחירים גבוהים מאד ביחס למחירי קניונים.

וכך, באיחור ישראלי אופנתי של כמה שנים, אנו מגלים מחדש למה בקימעונאות מדברים תמיד על מיקום (location). אלא שהפעם זה מיקום שהכרנו, ורק נטשנו אותו לעשרים שנה לטובת הקניון העירוני הגדול והממוזג. היום, אנחנו חוזרים לשבת בכיכר המוצלת או ברחוב המסחרי החדש, בשקט יחסי ולא בהמולת הקניון, ומאפשרים לעצמנו כוס קפה בנחת בקרבת הבית.



 

רשימת הדיוור של פרומול
כל החדשות מעולם הקניונים הישר לתיבת האימייל שלך